
מאת ד״ר גיא רופא
בקצרה: במחלת קסטלמן בלוטות הלימפה גדלות עקב שינויים בתאים, בכלי הדם ובמבנה הפנימי של רקמת הלימפה. בחלק מסוגי המחלה מתרחשת גם הפעלה מוגברת של מערכת החיסון, המלווה בייצור עודף של מתווכי דלקת, ובהם אינטרלוקין 6. מחלה חד־מוקדית מוגבלת לבלוטה אחת או לאזור לימפתי יחיד, ואילו מחלה רב־מוקדית מערבת כמה אזורי בלוטות ועלולה לגרום לדלקת מערכתית ולפגיעה באיברים.
מחלת קסטלמן היא קבוצה נדירה והטרוגנית של הפרעות לימפופרוליפרטיביות. היא אינה זיהום רגיל, מחלה אוטואימונית טיפוסית או לימפומה, אף שהיא עשויה להיראות דומה למצבים אלה בבדיקות הראשוניות. האבחנה אינה נקבעת על סמך בלוטה מוגדלת, בדיקת דם או הדמיה בלבד. נדרש שילוב בין התסמינים, פיזור הבלוטות בגוף, בדיקות מעבדה ובדיקה פתולוגית של רקמת בלוטת לימפה.
המידע שלהלן הוא מידע רפואי כללי ואינו מיועד לאבחון עצמי. לפני פרסום יש להעביר כל טענה רפואית לביקורת אנושית מקצועית.
מהי מחלת קסטלמן ומה מתרחש בבלוטות הלימפה?
בלוטות הלימפה הן חלק ממערכת החיסון. הן מסננות את נוזל הלימפה ומשמשות סביבה מאורגנת שבה תאי חיסון מזהים גורמים זרים, מתקשרים זה עם זה ומפתחים תגובה חיסונית. בלוטות עשויות לגדול באופן זמני בעקבות זיהום, חיסון או דלקת. במחלת קסטלמן, לעומת זאת, מתפתחים שינויים מורכבים יותר במבנה הבלוטה ובהרכב התאים שבתוכה.
בבדיקה פתולוגית עשויים להיראות שינויים בזקיקים הלימפתיים ובמרכזי הנבט שלהם, ריבוי כלי דם קטנים, התעבות של אזורים מסוימים והצטברות של תאי פלזמה. תאי פלזמה הם תאי חיסון שהתמיינו מתאים מסוג B ותפקידם לייצר נוגדנים. התבניות אינן זהות בכל החולים, וחלקן עשויות להופיע גם במחלות אחרות. לפיכך, מראה פתולוגי מתאים אינו מספיק תמיד כדי לקבוע שמדובר במחלת קסטלמן.
על פי הנחיות הקונצנזוס הבין־לאומיות לאבחון ולטיפול במחלת קסטלמן חד־מוקדית, יש לפרש את הממצאים ברקמה לצד היקף פיזור הבלוטות, התסמינים ובדיקות המעבדה. ההנחיות מדגישות שמחלת קסטלמן מייצגת ספקטרום של מצבים החולקים מאפיינים היסטולוגיים, ולא אבחנה שניתן לקבוע על סמך שינוי מיקרוסקופי יחיד.
במחלה רב־מוקדית עשויה להתפתח הפעלה חיסונית נרחבת. אינטרלוקין 6, המכונה IL-6, הוא חלבון איתות המעודד תגובה דלקתית ומשפיע בין היתר על הכבד, על מח העצם ועל התמיינות תאי B. פעילות עודפת במסלול זה יכולה לתרום לחום, לעייפות, לאנמיה, לייצור מוגבר של חלבוני דלקת, לירידה באלבומין ולהצטברות נוזלים. עם זאת, בדיקת IL-6 לבדה אינה מאבחנת את המחלה, ורמה שאינה מוגברת אינה שוללת אותה.
מחלה חד־מוקדית לעומת רב־מוקדית: מה ההבדל?
החלוקה העיקרית מבוססת על הפיזור האנטומי ועל נוכחותה של מחלה מערכתית. מחלת קסטלמן חד־מוקדית, Unicentric Castleman Disease או UCD, מוגבלת לבלוטה אחת או לקבוצת בלוטות סמוכות באזור לימפתי יחיד. מחלה רב־מוקדית, Multicentric Castleman Disease או MCD, מערבת כמה אזורי בלוטות נפרדים ונוטה יותר להתלוות לדלקת כלל־גופנית.
| מאפיין | מחלה חד־מוקדית | מחלה רב־מוקדית | |---|---|---| | פיזור הבלוטות | בלוטה אחת או אזור לימפתי יחיד | כמה אזורי בלוטות נפרדים | | אופי המחלה | בעיקר מקומי | בדרך כלל מערכתי | | תסמינים | לעיתים אין תסמינים; ייתכנו כאב או לחץ מקומי | חום, הזעות לילה, חולשה, ירידה במשקל או בצקות | | בדיקות דם | עשויות להיות תקינות | שכיחים יותר אנמיה, מדדי דלקת גבוהים ואלבומין נמוך | | איברים נוספים | תסמינים עשויים לנבוע מלחץ של המסה | תיתכן הגדלת כבד או טחול ופגיעה בתפקוד איברים | | עיקרון טיפולי | כריתה מלאה, כאשר היא אפשרית ובטוחה | טיפול מערכתי בהתאם לתת־הסוג ולחומרה |
ההבחנה אינה מבוססת רק על ספירת הבלוטות. כמה בלוטות סמוכות באותו אזור אנטומי עשויות עדיין להיחשב מחלה חד־מוקדית, בעוד שבלוטות באזורים נפרדים עשויות לתמוך בסיווג רב־מוקדי. לעיתים מתגלה פיזור שאינו מתאים באופן מושלם לחלוקה הפשוטה, ולכן יש לסקור את מלוא ההדמיה ולבחון את התמונה הקלינית.
לפי הנחיות הקונצנזוס למחלה חד־מוקדית, כריתה כירורגית מלאה היא הטיפול המועדף כאשר הנגע המקומי ניתן להסרה בבטחה. במחלה רב־מוקדית, הסרת בלוטה אחת אינה מטפלת בדרך כלל בתהליך כולו, משום שהפעילות החיסונית אינה מוגבלת למוקד אנטומי יחיד. הבדל זה הופך את הסיווג לחלק מהותי מתכנון הטיפול ולא להגדרה טכנית בלבד.
אילו תסמינים וממצאים עשויים לעורר חשד?
מחלה חד־מוקדית יכולה להתגלות במקרה בבדיקת הדמיה שבוצעה מסיבה אחרת. אם הבלוטה המוגדלת לוחצת על מבנים סמוכים, התסמינים תלויים במיקומה: מסה בבית החזה עשויה לגרום לשיעול, לקוצר נשימה או לתחושת לחץ; מסה בבטן עלולה להתבטא בכאב, בשובע מוקדם או באי־נוחות; ובלוטה שטחית עשויה להופיע כגוש בצוואר, בבית השחי או במפשעה.
במחלה רב־מוקדית התסמינים עשויים לשקף דלקת מערכתית ולא רק לחץ מקומי. הם כוללים בין היתר חום, הזעות לילה, עייפות ניכרת, ירידה בלתי מוסברת במשקל, הגדלת כבד או טחול, בצקות והצטברות נוזלים בחלל הבטן או סביב הריאות. בדיקות דם עשויות להראות אנמיה, עלייה ב־CRP או בשקיעת הדם, ירידה ברמת האלבומין, שינויים במספר הטסיות, הפרעה בתפקוד הכליות או ריבוי פוליקלונלי של אימונוגלובולינים.
קריטריוני הקונצנזוס לאבחון מחלת קסטלמן רב־מוקדית אידיופתית מבהירים שממצאים אלה אינם ייחודיים למחלה. חום, אנמיה, בלוטות מוגדלות ומדדי דלקת גבוהים עלולים להופיע גם בזיהומים, בלימפומה, במחלות אוטואימוניות ובמצבים דלקתיים אחרים. לכן אין די בתסמין אחד או בשילוב לא־ספציפי של חריגות כדי לקבוע את האבחנה.
בלוטה שנשארת מוגדלת, ממשיכה לגדול או מלווה בחום ממושך, בהזעות לילה, בירידה במשקל או בחריגות לא מוסברות בבדיקות הדם מחייבת בירור רפואי. סימנים אלה אינם מעידים בהכרח על מחלת קסטלמן, אך הם מצדיקים הערכה מסודרת ולא אבחון עצמי.
כיצד מאבחנים ומבדילים בין שני הסוגים?
תהליך האבחון מתחיל בהיסטוריה רפואית, בבדיקה גופנית ובמיפוי הפיזור האנטומי. בדיקת CT של הצוואר, בית החזה, הבטן והאגן עשויה להראות אם המעורבות מוגבלת לאזור אחד או מפוזרת בכמה אזורים. לעיתים נעזרים ב־PET-CT כדי להעריך את הפעילות המטבולית ולבחור בלוטה מתאימה לביופסיה. עם זאת, קליטה מוגברת ב־PET-CT אינה ייחודית למחלת קסטלמן ואינה מבדילה בוודאות בינה לבין לימפומה, זיהום או דלקת אחרת.
בדיקות המעבדה עשויות לכלול ספירת דם, CRP, שקיעת דם, תפקודי כבד וכליה, אלבומין, אלקטרוליטים, אימונוגלובולינים ואלקטרופורזה של חלבונים. בהתאם לתמונה נבדקים גם גורמים זיהומיים, אוטואימוניים והמטולוגיים. במקרה של מחלה רב־מוקדית יש חשיבות לבירור HIV ו־HHV-8 ולהערכת האפשרות של תסמונת POEMS או הפרעה בתאי פלזמה.
אבן יסוד באבחנה היא בדיקה פתולוגית של רקמת בלוטה. בדרך כלל קיימת עדיפות לביופסיה שבה מוסרת בלוטה שלמה או מתקבלת כמות רקמה המספיקה להערכת המבנה האדריכלי שלה. דגימת מחט יכולה לספק מידע חשוב, אך היא עלולה שלא להציג את היחסים בין הזקיקים, כלי הדם והאזורים השונים בבלוטה. הנחיות הקונצנזוס למחלה חד־מוקדית תומכות בשילוב של ביופסיה מתאימה, הדמיה מקיפה ובדיקות לשלילת לימפומה, זיהומים והפרעות דלקתיות או המטולוגיות אחרות.
בחשד למחלה רב־מוקדית אידיופתית, iMCD, נדרשים בלוטות מוגדלות בכמה אזורים וממצאים היסטולוגיים מתאימים. נוסף על כך, קריטריוני האבחון ל־iMCD דורשים מאפיינים קליניים או מעבדתיים מוגדרים ושלילה של אבחנות חלופיות. משמעות הדבר היא שדו"ח פתולוגי המציין "שינויים דמויי קסטלמן" אינו בהכרח אבחנה סופית ללא התאמה להדמיה, לבדיקות הדם ולמצבו הכולל של האדם.
מדוע הסיווג משנה את בחירת הטיפול והמעקב?
במחלה חד־מוקדית הניתנת לכריתה, הסרת הבלוטה החולה בשלמותה עשויה להביא להיעלמות התסמינים ולנרמול מדדי הדלקת. אם המסה צמודה לכלי דם גדולים, לדרכי הנשימה או לאיברים חיוניים, כריתה מלאה עלולה להיות מורכבת. במצבים כאלה נשקלים הסיכון הניתוחי, חומרת התסמינים ואפשרויות טיפול נוספות. ההחלטה אינה נשענת רק על גודל הבלוטה, אלא גם על מיקומה ועל השפעתה התפקודית.
מחלה רב־מוקדית מחייבת זיהוי של תת־הסוג. מחלה הקשורה ל־HHV-8 שונה מבחינה ביולוגית וטיפולית מ־iMCD, ומחלה המתלווה לתסמונת POEMS דורשת התייחסות להפרעת תאי הפלזמה. ב־iMCD, חסימת מסלול IL-6 היא עיקרון טיפולי מרכזי. הנחיות הקונצנזוס הבין־לאומיות לטיפול ב־iMCD מתארות טיפול בנוגדן המכוון ל־IL-6, עם או בלי קורטיקוסטרואידים בהתאם לחומרת המצב, כאסטרטגיית קו ראשון מקובלת. במחלה חמורה או עמידה עשויים להידרש טיפולים נוספים.
הערכת התגובה לטיפול אינה מסתכמת בשינוי בגודל הבלוטות. בוחנים גם שיפור בחום, בעייפות, בבצקות ובתפקוד היומיומי; ירידה במדדי הדלקת; התאוששות של ספירת הדם, האלבומין ותפקוד האיברים; ושינויים בהדמיה. המעקב מותאם לתת־הסוג, לטיפול שניתן ולחומרת המחלה בעת האבחון.
סיכום
מחלת קסטלמן גורמת להגדלת בלוטות לימפה עקב שינויים במבנה רקמת הלימפה, בתאי החיסון ובכלי הדם, ולעיתים עקב הפעלה דלקתית מערכתית שבה למסלול IL-6 תפקיד מרכזי. מחלה חד־מוקדית מוגבלת לבלוטה אחת או לאזור לימפתי יחיד, בעוד שמחלה רב־מוקדית מערבת כמה אזורים ועלולה לגרום לחום, לאנמיה, לבצקות, לירידה באלבומין ולפגיעה באיברים.
האבחנה נשענת על שילוב בין הדמיה, ביופסיה מספקת, בדיקות מעבדה ושלילת זיהומים, מחלות אוטואימוניות, לימפומה והפרעות בתאי פלזמה. כפי שמפורט הן בהנחיות למחלת קסטלמן חד־מוקדית והן בקריטריונים למחלה רב־מוקדית אידיופתית, אין בדיקה יחידה המאשרת את כל צורות המחלה. ההבחנה בין הצורות מבוססת על התמונה השלמה, והיא חיונית לבחירת טיפול מקומי או מערכתי ולתכנון המעקב.
מקורות
1. van Rhee F, et al. *International evidence-based consensus diagnostic and treatment guidelines for unicentric Castleman disease*. Blood Advances, 2020. https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC7724917/
2. Fajgenbaum DC, et al. *International, evidence-based consensus diagnostic criteria for HHV-8-negative/idiopathic multicentric Castleman disease*. Blood, 2017. https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC5364342/
3. van Rhee F, et al. *International, evidence-based consensus treatment guidelines for idiopathic multicentric Castleman disease*. Blood, 2018. https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC6238190/
