אהבתי

קרע ספונטני בעורק כלילי (SCAD): כיצד הוא גורם להתקף לב ללא טרשת ומדוע קשה לזהותו
ד״ר גיא רופא: קרע ספונטני בעורק כלילי, או SCAD, עלול לגרום להתקף לב גם כאשר אין בעורקי הלב רובד טרשתי משמעותי.
מכשיר הדמיה בחדר צנתורים, לצד מיטת בדיקה מכוסה ביריעת מגן שקופה, מלווה מאמר של ד״ר גיא רופא

מאת ד״ר גיא רופא

קרע ספונטני בעורק כלילי, או SCAD, עלול לגרום להתקף לב גם כאשר אין בעורקי הלב רובד טרשתי משמעותי. במקום חסימה הנוצרת מקרע של רובד שומני וקריש דם, מתרחשת היפרדות בין שכבות דופן העורק או הצטברות דם בתוך הדופן. התהליך מצר את החלל שדרכו זורם הדם, מפחית את אספקת החמצן לשריר הלב ועלול לגרום לאוטם. האבחון מורכב משום שהתסמינים דומים להתקף לב רגיל, בעוד שמראה העורק בבדיקת צנתור אינו תמיד חד־משמעי.

מהו SCAD וכיצד הוא שונה מהתקף לב טרשתי?

SCAD הוא ראשי תיבות של Spontaneous Coronary Artery Dissection — קרע או דיסקציה ספונטנית בעורק כלילי. המונח “ספונטני” מציין כי הפגיעה אינה תוצאה של חבלה, ניתוח או פעולה רפואית בתוך העורק. זהו מנגנון שונה ממחלת העורקים הכליליים השכיחה, שבה הצטברות הדרגתית של כולסטרול, תאי דלקת וסידן יוצרת רובד טרשתי.

בהתקף לב טרשתי, רובד בדופן העורק עלול להיסדק או להיקרע. הגוף מגיב ביצירת קריש דם, והקריש עלול לחסום את זרימת הדם. לעומת זאת, ב-SCAD הבעיה הראשונית היא בתוך דופן העורק עצמה: שכבות הדופן נפרדות זו מזו, ולעיתים נוצר ביניהן “חלל מדומה”. דם החודר לחלל זה או דימום שמתחיל בכלי הדם הזעירים המזינים את דופן העורק יוצרים המטומה תוך־דופנית — הצטברות דם הלוחצת על החלל האמיתי של העורק.

לפי ההצהרה המדעית של איגוד הלב האמריקאי בנושא SCAD, מדובר בגורם לא־טרשתי לתסמונת כלילית חריפה, לאוטם שריר הלב ולעיתים נדירות גם למוות לבבי פתאומי. ההבחנה בין SCAD לבין מחלה טרשתית חשובה מפני שהגישה לטיפול אינה בהכרח זהה.

אין משמעות הדבר שאדם עם SCAD מוגן מטרשת, או ששני המצבים אינם יכולים להתקיים יחד. המשמעות היא שבאירוע הספציפי מנגנון הפגיעה עשוי להיות קרע או דימום בדופן העורק, ולא חסימה רגילה שמקורה ברובד טרשתי.

כיצד קרע בדופן העורק גורם לאוטם שריר הלב?

שריר הלב זקוק לאספקה רציפה של דם עשיר בחמצן. העורקים הכליליים מספקים דם זה, ולכן כל היצרות משמעותית או חסימה פתאומית בהם עלולה לגרום לאיסכמיה — מצב שבו כמות החמצן המגיעה לרקמה אינה מספיקה לצרכיה.

ב-SCAD מתוארים שני מנגנונים אפשריים, שאינם בהכרח נפרדים לחלוטין. לפי השערת “מבפנים החוצה”, נוצר קרע בשכבה הפנימית של העורק ודם מחלל העורק חודר אל תוך הדופן. לפי השערת “מבחוץ פנימה”, דימום מתחיל בכלי דם זעירים בתוך הדופן ויוצר המטומה גם ללא קרע פנימי שניתן לזהותו. בשני המקרים התוצאה האפשרית דומה: הדופן מתעבה כלפי פנים ולוחצת על החלל האמיתי.

ככל שהלחץ על החלל חמור יותר, זרימת הדם מעבר לאזור הפגוע פוחתת. אם הירידה זמנית או חלקית, עלולים להופיע כאב בחזה ושינויים חולפים בבדיקות. אם זרימת הדם נפגעת במידה ניכרת ולמשך זמן מספק, תאי שריר הלב ניזוקים ונוצר אוטם. לעיתים מתפתח גם קריש בתוך חלל העורק, אך הוא אינו בהכרח האירוע הראשוני.

סקירה מדעית על הפתופיזיולוגיה ועקרונות הטיפול ב-SCAD מתארת את הקשר בין היפרדות שכבות העורק, היווצרות חלל מדומה או המטומה תוך־דופנית והיצרות החלל התקין. מנגנון זה מסביר כיצד התקף לב יכול להתרחש גם בלי עומס טרשתי ניכר ובלי גורמי הסיכון המקובלים, כגון סוכרת, עישון או רמות כולסטרול גבוהות.

אצל מי עלול להתרחש SCAD ומהם המצבים הקשורים אליו?

SCAD מוכר במיוחד בקרב נשים צעירות ובגיל הביניים, לרבות נשים שאין להן פרופיל אופייני למחלת לב טרשתית. עם זאת, הוא אינו מוגבל לנשים ויכול להופיע גם בגברים, בנשים לאחר גיל המעבר ובאנשים בעלי גורמי סיכון קרדיווסקולריים.

קיימים קשרים בין SCAD לבין מצבים המשפיעים על מבנה כלי הדם. אחד הבולטים הוא דיספלזיה פיברומוסקולרית — מחלה לא־טרשתית ולא־דלקתית של עורקים, שעלולה לגרום להיצרויות, להתרחבויות או לפיתול חריג של כלי דם. נמצאו גם קשרים למצבים נדירים יותר של רקמת חיבור, אך ברוב המקרים אין לזהות מחלה גנטית תורשתית יחידה המסבירה את האירוע.

הריון והתקופה שלאחר הלידה הם הקשר מוכר נוסף, אם כי מרבית אירועי ה-SCAD אינם קשורים להריון. שינויים הורמונליים, שינויים בנפח הדם ועומס מכני מוגבר על מערכת כלי הדם עשויים להיות רלוונטיים. לעיתים האירוע מופיע לאחר מאמץ גופני חריג, עומס רגשי משמעותי או פעילות הכרוכה בעלייה חדה בלחץ בתוך בית החזה. אלה נחשבים גורמים מעוררים אפשריים ולא בהכרח הסיבה הבסיסית.

נייר העמדה האירופי בנושא קרע ספונטני בעורק כלילי מדגיש כי SCAD הוא מצב רב־גורמי: ככל הנראה קיים שילוב בין פגיעוּת מוקדמת של דופן העורק לבין גורם פיזיולוגי או סביבתי מעורר. במקרים רבים לא ניתן לקבוע מדוע האירוע התרחש דווקא במועד מסוים, ואין להסיק כי פעולה שגרתית אחת “גרמה” לו.

מהם התסמינים ומדוע האבחנה עלולה להתעכב?

הביטוי הנפוץ של SCAD הוא תסמונת כלילית חריפה. כאב או לחץ בחזה הם תסמינים מרכזיים, ולעיתים מתלווים אליהם קוצר נשימה, הזעה, בחילה, חולשה, סחרחורת, דפיקות לב או כאב המקרין לזרוע, לכתף, לגב, לצוואר או ללסת. במקרים חמורים עלולים להופיע הפרעת קצב, ירידה בלחץ הדם או דום לב.

התסמינים אינם מאפשרים להבחין בוודאות בין SCAD לבין התקף לב טרשתי. משום כך, ההערכה הראשונית מבוססת על אותם עקרונות דחופים: תרשים אק״ג, בדיקות דם לסמני נזק לשריר הלב — ובמיוחד טרופונין — בדיקה רפואית והערכת מצב המודינמי. אק״ג ראשוני שאינו מראה שינוי חד־משמעי אינו שולל תסמונת כלילית חריפה, וגם רמת הטרופונין עשויה להיות תקינה בשלב מוקדם.

הקושי גדל כאשר המטופלת או המטופל צעירים, פעילים וללא גורמי סיכון מוכרים. במצב כזה קיימת סכנה שהתסמינים ייוחסו לחרדה, לכאב שרירי, לצרבת או לסיבה שאינה לבבית. אלא שפרופיל סיכון לא טיפוסי לטרשת אינו שולל אוטם; לעיתים הוא דווקא צריך לעורר מחשבה על גורמים חלופיים, ובהם SCAD.

ההצהרה המדעית של איגוד הלב האמריקאי מדגישה את חשיבות המודעות לאבחנה בקרב אנשים עם תסמונת כלילית חריפה, ובייחוד נשים צעירות יחסית ללא גורמי סיכון טרשתיים מסורתיים. כאב חדש או משמעותי בחזה, בפרט כאשר הוא מלווה בקוצר נשימה, הזעה, חולשה קיצונית או עילפון, מחייב הערכה רפואית דחופה ואינו מתאים להמתנה לאבחון עצמי.

מדוע אפילו צנתור אינו תמיד מספק תשובה ברורה?

צנתור כלילי הוא בדיקת ההדמיה המרכזית באבחון SCAD חריף, אך גם הוא אינו מציג תמיד “קרע” ברור. בניגוד לדימוי המקובל של דופן קרועה ושני חללים נפרדים, חלק גדול מהמקרים עשוי להיראות כהיצרות ארוכה, חלקה ומפושטת. מראה כזה נובע לעיתים מלחץ של המטומה בתוך הדופן ולא מקרע הנראה לעין.

נהוג לתאר מספר דפוסים אנגיוגרפיים. בדפוס אחד ניתן לראות חומר ניגוד החודר לדופן ומדגים חלל כפול. בדפוס אחר מופיעה היצרות ארוכה המתחדדת בהדרגה. דפוס נוסף עשוי להיראות כמו היצרות טרשתית קצרה וממוקדת, ולכן הוא מאתגר במיוחד. חסימה מלאה של מקטע מרוחק יכולה אף היא להסתיר את המנגנון המקורי.

לפי הסקירה על מלכודות באבחון האנגיוגרפי של SCAD, קיימות הן אבחנות חסר והן אבחנות יתר. טרשת, קריש או תסחיף כלילי, עווית בעורק, הפרעה בזרימת חומר הניגוד ומצבים אחרים עלולים לחקות SCAD. מנגד, היצרות עדינה או מרוחקת עלולה שלא להתפרש כדיסקציה.

במקרים לא ברורים אפשר להיעזר באולטרסאונד תוך־כלילי או בטומוגרפיה אופטית קוהרנטית, המספקים מבט מפורט יותר על שכבות הדופן. עם זאת, הכנסת ציוד נוסף לעורק פגוע עלולה להרחיב את הדיסקציה או ליצור פגיעה חדשה. לכן בדיקות אלה אינן מבוצעות אוטומטית בכל מקרה, אלא כאשר התועלת הצפויה מהבהרת האבחנה עולה על הסיכון.

גם CT של העורקים הכליליים אינו שולל תמיד SCAD, במיוחד כאשר הפגיעה נמצאת בענפים קטנים או מרוחקים. שילוב הממצאים, ההקשר הקליני וניסיון בפענוח דפוסי המחלה חשובים לא פחות מבדיקה יחידה.

כיצד מטפלים ומדוע הטיפול שונה מחסימה טרשתית?

כאשר מצב המטופל יציב, זרימת הדם נשמרת ואין איסכמיה מתמשכת, לעיתים קרובות נבחרת גישה שמרנית הכוללת ניטור וטיפול תרופתי מותאם. הסיבה לכך היא שעורקים רבים מראים החלמה עצמונית עם ספיגת ההמטומה ושיקום הדרגתי של החלל. לעומת זאת, הכנסת תיל וסטנט לעורק שבו קיימת דיסקציה ארוכה עלולה להיות מורכבת: התיל עלול להיכנס לחלל המדומה, והסטנט עלול לדחוק את ההמטומה ולהאריך את אזור הפגיעה.

התערבות בצנתור או ניתוח מעקפים נשקלים כאשר קיימים חוסר יציבות, איסכמיה מתמשכת, הפרעה משמעותית בזרימה או מעורבות של אנטומיה כלילית בסיכון גבוה. ההחלטה תלויה במיקום הפגיעה, בהיקפה, בתפקוד הלב ובמצב הקליני — ולא רק בעצם קיומה של היצרות.

גם הטיפול התרופתי אינו העתק אוטומטי של הטיפול באוטם טרשתי. הצורך בנוגדי טסיות, משך הטיפול וההתאמה של תרופות אחרות נקבעים באופן פרטני, במיוחד אם לא הוכנס סטנט. סטטינים אינם טיפול ייעודי ל-SCAD כשלעצמו; הם ניתנים כאשר קיימת התוויה נפרדת, כגון טרשת נלווית או סיכון קרדיווסקולרי מתאים, כפי שמצוין בהנחיית AHA/ACC למחלה כלילית כרונית.

המעקב עשוי לכלול הערכת תפקוד הלב, שיקום לב מותאם, איזון לחץ דם ובירור למחלות עורקים באזורים נוספים. מאחר שחלק מהמטופלים חווים כאבים חוזרים בחזה גם לאחר האירוע, כל תסמין חדש דורש הערכה לפי מאפייניו; כאב חוזר אינו מוכיח בהכרח דיסקציה נוספת, אך גם אין להתעלם ממנו.

סיכום

SCAD מדגים כי התקף לב אינו תמיד תוצאה של כולסטרול ורובד טרשתי. דימום או היפרדות בתוך דופן העורק הכלילי יכולים לצמצם את זרימת הדם ולגרום לאיסכמיה ולאוטם, גם באדם צעיר יחסית וללא גורמי הסיכון המקובלים. הקושי באבחון נובע מהיעדר תסמין ייחודי, מהטיה אפשרית הנובעת מגיל או מפרופיל סיכון לא טיפוסי, ומכך שגם בצנתור המחלה עשויה להיראות כהיצרות רגילה ולא כקרע ברור.

ההבדל במנגנון משפיע על בחירת הטיפול. בעוד שחסימה טרשתית מטופלת פעמים רבות בפתיחת העורק ובהנחת סטנט, ב-SCAD יציב קיימת לעיתים עדיפות למעקב שמרני, משום שהעורק עשוי להחלים והתערבות עלולה להחמיר את הפגיעה. כפי שעולה מהספרות המדעית על אבחון וניהול SCAD, זיהוי מדויק מחייב שילוב של התמונה הקלינית, בדיקות המעבדה והדמיה המתפרשת מתוך היכרות עם דפוסי המחלה.

> מידע רפואי חשוב: המאמר מספק מידע כללי בלבד ואינו מיועד לאבחון, לטיפול או להחלפת הערכה רפואית. חשד להתקף לב מחייב פנייה מיידית לשירותי החירום. כל טענה רפואית בטיוטה זו מחייבת ביקורת ואישור של רופא מוסמך לפני פרסום.

מקורות

1. American Heart Association — Spontaneous Coronary Artery Dissection: Current State of the Science, הצהרה מדעית שפורסמה ב-*Circulation*.

2. European Society of Cardiology, Acute Cardiovascular Care Association SCAD Study Group — Position Paper on Spontaneous Coronary Artery Dissection, נייר עמדה שפורסם ב-*European Heart Journal*.

3. Matta A, et al. — Spontaneous Coronary Artery Dissection: A Review of Epidemiology, Pathophysiology and Principles of Management, סקירה מדעית ב-*Current Problems in Cardiology*.

4. Adlam D, et al. — Spontaneous Coronary Artery Dissection: Pitfalls of Angiographic Diagnosis and an Approach to Ambiguous Cases, סקירה מדעית ב-*JACC: Cardiovascular Interventions*.

5. American Heart Association/American College of Cardiology — [2023 Guideline for the Management of Patients With Chronic Coronary Disease](https://doi.org/10.1161/CIR.000000000

על המחבר

ד״ר גיא רופא — יוצר תוכן רפואי ומחבר ספרים.

אינו עוסק כיום ברפואה, אינו מקבל מטופלות ואינו מציע קביעת תורים.

לפרופיל הרשמי - הנחיית AHA/ACC למחלה כלילית כרונית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבתי