מאת ד״ר גיא רופא

התשובה הקצרה: אנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות קשות אכן מתים, בממוצע, שנים רבות מוקדם יותר מהאוכלוסייה הכללית. אולם הסיבה אינה רק התאבדות או ההפרעה הנפשית עצמה. חלק גדול מפער התמותה קשור למחלות גופניות שכיחות — ובהן מחלות לב וכלי דם, סרטן, סוכרת ומחלות נשימה — לצד גורמי סיכון הניתנים לשינוי, השפעות מטבוליות של חלק מהתרופות, חסמים בקבלת טיפול רפואי ופערים במניעה ובאבחון מוקדם.

הכותרת הדרמטית שלפיה מחלת נפש קשה מקצרת את החיים ביותר מעשור מבוססת על פער בריאותי מוכר ומתועד. עם זאת, חשוב לקרוא אותה בזהירות: מדובר בממוצעים של אוכלוסיות, לא בתחזית אישית; הקשר שנמצא במחקרים אינו מוכיח שכל הפרעה נפשית גורמת ישירות לקיצור החיים; והגדרה רחבה של “מחלת נפש קשה” עלולה לטשטש הבדלים מהותיים בין אבחנות, דרגות חומרה וקבוצות מטופלים.

מה מצא המחקר האוסטרלי שעליו מבוססת הכותרת?

כתבת הבריאות שבחנה את ממצאי המחקר האוסטרלי דיווחה על ניתוח של נתוני אשפוז ותמותה בקווינסלנד, אוסטרליה. לפי הדיווח, החוקרים עקבו אחר 255,448 בני אדם במשך כ־14 שנה ובחנו את פערי התמותה ותוחלת החיים בקרב אנשים שאושפזו עם אבחנות נפשיות.

המחקר המקורי פורסם ב־*The Lancet Regional Health – Western Pacific* וזמין באמצעות הרשומה המדעית הישירה לפי DOI. לפי הנתונים שדווחו, פער תוחלת החיים בסוף תקופת המחקר עמד על כ־12 שנים בקרב גברים וכ־10 שנים בקרב נשים, בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. בתחילת התקופה הפער היה גדול אף יותר: כ־16.7 שנים בגברים וכ־13.4 שנים בנשים.

כלומר, נרשמה מגמת שיפור לאורך השנים — אך הפער לא נסגר. יתרה מכך, בקרב אנשים עם סכיזופרניה והפרעות פסיכוטיות אחרות נותר פער של כ־14 שנים כמעט ללא שינוי מהותי.

חשוב לדייק בהגדרת האוכלוסייה. המחקר לא בדק רק סכיזופרניה או הפרעה דו־קוטבית, אלא מספר קבוצות אבחון, ובהן הפרעות דיכאוניות, הפרעות חרדה ודחק, הפרעות הקשורות לאלכוהול ולחומרים והפרעות פסיכוטיות. נוסף על כך, הנתונים עסקו באנשים שנזקקו לאשפוז. לכן אין להסיק מהם שכל אדם עם אבחנה נפשית, ובוודאי לא כל מי שמתמודד עם חרדה או דיכאון בקהילה, צפוי לאותו פער בתוחלת החיים.

לא רק התאבדות: רוב מקרי המוות קשורים למחלות גופניות

אחת הנקודות המרכזיות במחקר היא ההבחנה בין תמותה מסיבות חיצוניות, כגון התאבדות ותאונות, לבין תמותה ממחלות גופניות. התאבדות היא סיכון ממשי וחמור בחלק מההפרעות הנפשיות, אך היא אינה מסבירה לבדה את מרבית פער התמותה.

במחקר האוסטרלי, עודף התמותה ממחלות גופניות היה גדול מעודף התמותה מהתאבדות: לפי הנתונים שדווחו, פי 2.7 בקרב גברים ופי 5.3 בקרב נשים. סרטן היה אחת מסיבות המוות המרכזיות, ומחלות לב וכלי דם תרמו תרומה ניכרת לפער, במיוחד בקרב נשים.

התמונה הזו תואמת את הספרות הרפואית הרחבה יותר. מסמך המדיניות של ארגון הבריאות העולמי בנושא תמותה מוקדמת בהפרעות נפשיות קשות מציין כי אנשים עם הפרעות נפשיות קשות מתים בממוצע 10–20 שנים מוקדם יותר, וכי חלק ניכר מהתמותה נובע ממחלות גופניות הניתנות למניעה או לטיפול.

גם סקירה שיטתית ומטה־אנליזה על תמותה בהפרעות נפשיות מצאה כי הסיכון הכולל לתמותה בקרב אנשים עם הפרעות נפשיות היה גבוה יותר מפי שניים בהשוואה לקבוצות ביקורת. באותה סקירה, כ־67% ממקרי המוות היו מסיבות טבעיות, בעוד שכ־17.5% יוחסו לסיבות לא טבעיות. מדובר בנתונים ממחקרים שונים ומתקופות שונות, ולכן אין להשוות אותם ישירות לכל אוכלוסייה, אך הכיוון הכללי עקבי: בריאות הגוף ממלאת תפקיד מרכזי בפער.

מדוע מחלות גופניות שכיחות יותר — ומטופלות לעיתים פחות?

אין סיבה יחידה המסבירה את פער התמותה. מדובר ככל הנראה בשילוב של גורמים ביולוגיים, התנהגותיים, טיפוליים, חברתיים ומערכתיים.

ראשית, באוכלוסיות המתמודדות עם הפרעות נפשיות קשות קיימת שכיחות גבוהה יותר של גורמי סיכון קרדיו־מטבוליים. עישון, תזונה לא מאוזנת, חוסר פעילות גופנית, שינה לקויה ושימוש באלכוהול או בחומרים עלולים להגביר את הסיכון למחלות לב, סוכרת, מחלות נשימה וסרטן. אין לראות בגורמים אלה “אשמה” של האדם: עוני, בדידות, דיור לא יציב, אבטלה, טראומה וקושי בגישה למסגרות בריאות משפיעים על היכולת לקיים אורח חיים בריא.

שנית, חלק מהתרופות הפסיכיאטריות — במיוחד תרופות אנטי־פסיכוטיות מסוימות — עלולות להיות קשורות לעלייה במשקל, לשינויים ברמות הגלוקוז והשומנים ולסיכון מוגבר לתסמונת מטבולית. אין משמעות הדבר שיש להפסיק טיפול תרופתי על דעת עצמנו. תרופות אלה עשויות להיות חיוניות, והפסקה פתאומית עלולה להביא להחמרה משמעותית. המשמעות הרפואית היא שיש להתאים את הטיפול למטופל ולשלב מעקב אחר משקל, לחץ דם, סוכר ושומנים בדם.

שלישית, קיימים חסמים מערכתיים. תסמין גופני אצל אדם עם אבחנה פסיכיאטרית עלול להתפרש בטעות כחלק ממצבו הנפשי — תופעה המכונה לעיתים “הצללה אבחנתית”. קשיים בתקשורת, סטיגמה, פיצול בין שירותי בריאות הנפש לרפואה הכללית ואי־רציפות טיפולית עלולים לעכב בירור רפואי, אבחון סרטן או טיפול בגורמי סיכון לבביים.

הנקודה החשובה היא שהפער אינו מוסבר רק על ידי “התנהגות לא בריאה”, וגם לא רק על ידי תרופות. ייחוס הבעיה לגורם יחיד מחמיץ את השילוב בין תנאי החיים, המחלה, הטיפול ומבנה מערכת הבריאות.

מה הנתונים מוכיחים — ומה הם אינם יכולים להוכיח?

המחקר האוסטרלי הוא מחקר תצפיתי המבוסס על רישומי בריאות. למחקרים מסוג זה יש יתרון משמעותי: הם מאפשרים לנתח אוכלוסייה גדולה לאורך שנים ולזהות מגמות שקשה לראות במחקר קליני קטן. עם זאת, הם אינם מוכיחים קשר סיבתי ישיר.

כאשר נמצא שאנשים עם אבחנות נפשיות מתו מוקדם יותר, אין פירוש הדבר שהאבחנה לבדה גרמה למוות. ייתכן שחלק מהקשר מוסבר על ידי עישון, מחלות רקע, שימוש בחומרים, מצב חברתי־כלכלי, תופעות לוואי של טיפול, נגישות לשירותי בריאות או שילוב ביניהם. גם אם החוקרים מבצעים התאמות סטטיסטיות, לא ניתן למדוד או לנטרל באופן מלא כל גורם אפשרי.

מגבלה נוספת היא ההסתמכות על נתוני אנשים שאושפזו. אשפוז עשוי לשמש סמן למחלה חמורה, למשבר חריף, לתחלואה נלווית או לקשיים בתפקוד ובתמיכה החברתית. לכן אין להחיל אוטומטית את התוצאות על אנשים עם תסמינים קלים יותר או על מי שמקבלים טיפול בקהילה בלבד.

בנוסף, אלה נתונים מאוסטרליה. הם מחזקים ממצאים שנצפו במדינות רבות, אך אינם מחליפים מחקר מקומי על מערכת הבריאות בישראל, מאפייני האוכלוסייה, שיעורי העישון, זמינות השירותים והיקף בדיקות הסקר.

גם הביטוי “קיצור חיים” דורש זהירות. מדובר בהבדל סטטיסטי בין קבוצות, לא בקביעה שלפיה אבחנה מסוימת גורעת מספר קבוע של שנים מחייו של כל אדם.

כיצד אפשר לצמצם את הפער?

מאחר שחלק גדול מהתמותה קשור למחלות גופניות הניתנות למניעה, לאבחון או לטיפול, קיים פוטנציאל ממשי לצמצום הפער. המענה אינו יכול להישען רק על טיפול בתסמינים הפסיכיאטריים; עליו לכלול גם רפואה מונעת ומעקב גופני רציף.

הנחיות ארגון הבריאות העולמי לניהול מצבים גופניים בקרב אנשים עם הפרעות נפשיות קשות מדגישות התערבויות בתחומים כגון הפסקת עישון, פעילות גופנית, תזונה, ניהול משקל, סיכון קרדיו־וסקולרי, סוכרת, HIV ומחלות זיהומיות נוספות. ההתערבות צריכה להיות מותאמת ליכולת התפקודית, לטיפול התרופתי ולמצבו הכולל של האדם.

בהתאם לכך, מעקב רפואי עשוי לכלול:

- מדידת משקל או BMI והערכת השינוי לאורך זמן; - מדידת לחץ דם ודופק; - בדיקות גלוקוז או HbA1c ופרופיל שומנים; - בירור תסמינים לבביים, נשימתיים או נוירולוגיים; - סקירת עישון, שימוש באלכוהול ובחומרים ופעילות גופנית; - התאמת בדיקות סקר לסרטן לפי גיל, מין וגורמי סיכון; - מעקב אחר תופעות לוואי והשפעות מטבוליות של תרופות; - תיאום מידע בין רפואת המשפחה, שירותי בריאות הנפש ורופאים מומחים.

גם תקן האיכות של NICE לבדיקת בריאות גופנית שנתית באנשים עם מחלת נפש קשה מדגיש הערכה מקיפה של סיכון למחלות לב, סוכרת, השמנה ומחלות נשימה. עצם ביצוע הבדיקה אינו מספיק: יש לוודא שהממצאים מובילים להמשך בירור ולטיפול בפועל.

המשמעות המעשית: לא גזירת גורל, אלא פער רפואי שניתן לפעול לצמצומו

המסר החשוב מאחורי הכותרת אינו שאנשים עם מחלת נפש קשה “נועדו” לחיות פחות. להפך: העובדה שחלק גדול מפער התמותה נובע ממחלות גופניות מוכרות מדגישה כי לפחות חלק ממנו ניתן לצמצום.

הנתונים מחייבים תפיסה משולבת של בריאות הגוף והנפש. טיפול פסיכיאטרי יעיל עשוי לשפר תפקוד, להפחית משברים ולאפשר התמדה בטיפול גופני; במקביל, איזון לחץ דם, סוכרת ושומנים, הפסקת עישון, אבחון מוקדם של סרטן והתייחסות לתופעות לוואי של תרופות עשויים להפחית תחלואה ותמותה.

עם זאת, אין להפוך את הממצאים להאשמה כלפי המטופלים. האחריות אינה מוטלת רק על האדם לשנות את אורח חייו. נדרשות גם נגישות רפואית, רציפות טיפולית, הפחתת סטיגמה, שירותים מותאמים ותיאום טוב יותר בין מערכות הטיפול.

סיכום

מחקרים מצביעים בעקביות על פער של יותר מעשור בתוחלת החיים בקרב אוכלוסיות מסוימות המתמודדות עם הפרעות נפשיות קשות. המחקר האוסטרלי העדכני מחזק את הממצא, אך גם מחדד שהגורם המרכזי אינו התאבדות בלבד. מחלות גוף שכיחות — ובפרט סרטן, מחלות לב וכלי דם, סוכרת ומחלות נשימה — אחראיות לחלק ניכר מעודף התמותה.

יש להפריד בין עובדה לבין פרשנות: העובדה היא שקיים קשר סטטיסטי חזק בין הפרעות נפשיות קשות לבין תמותה מוקדמת. הפרשנות הסבירה היא שהפער נוצר משילוב של תחלואה גופנית, גורמי סיכון, טיפולים תרופתיים, תנאים חברתיים וחסמים מערכתיים. המחקר התצפיתי אינו מאפשר לקבוע מהי התרומה המדויקת של כל גורם.

השורה התחתונה אינה סנסציונית אלא מעשית: בריאות נפשית ובריאות גופנית אינן שתי מערכות נפרדות. מעקב רפואי סדיר, מניעה, אבחון מוקדם וטיפול שוויוני במחלות גופניות צריכים להיות חלק בלתי נפרד מהטיפול באנשים המתמודדים עם הפרעות נפשיות קשות.

> על המחבר > ד״ר גיא רופא הוא יוצר תוכן רפואי ומחבר ספרים. ד״ר גיא רופא אינו עוסק כיום ברפואה, אינו מקבל מטופלות ואינו מציע קביעת תורים. > תוכן זה הוא מידע כללי בלבד, אינו מהווה אבחון או המלצה רפואית אישית, ומחייב ביקורת של רופא מוסמך לפני פרסום.

מקורות

1. Trott M, et al. המחקר האוסטרלי על מגמות בתוחלת החיים ובתמותה בקרב אנשים שאושפזו עם הפרעות נפשיות, *The Lancet Regional Health – Western Pacific*: https://doi.org/10.1016/S2666-6065%2826%2900182-3

2. World Health Organization. *Helping people with severe mental disorders live longer and healthier lives*: https://www.who.int/publications/i/item/WHO-MSD-MER-17.7

3. World Health Organization. *Management of Physical Health Conditions in Adults with Severe Mental Disorders*: https://www.ncbi.nlm.nih.gov/books/NBK534480/

4. Walker ER, McGee RE, Druss BG. *Mortality in mental disorders and global disease burden implications: a systematic review and meta-analysis*: https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/25671328/

5. NICE. *Physical health checks for people with serious mental illness — Quality statement 6*: https://www.nice.org.uk/guidance/QS167/chapter/quality-statement-6-physical-health-checks-for-people-with-serious-mental-illness

6. כתבת החדשות הנבדקת — “מחלת נפש קשה מקצרת את החיים ביותר מעשור — וזו הסיבה”: https://www.ynet.co.il/health/article/hjuqorlcfx